רבים מאיתנו שמענו את הביטוי "הפרעה דו קוטבית", או בשמות הנוספים שלה, הפרעה בי-פולרית ומאניה דיפרסיה. כידוע, הפרעה דו קוטבית מתייחסת לשינויים דרמטיים מאד במצב הרוח. אין מדובר בשינויים במצב הרוח כפי שאנחנו מכירים אצל אנשים בריאים, שהם בריאים ולגיטימיים, אם כי במצב הרבה יותר משמעותי, כזה המצריך בחינה מקרוב.
למה צריך לשים לב כשחושדים בהפרעה דו קוטבית?
במצב של הפרעה דו קוטבית, השינויים במצב הרוח הם דרסטיים ביותר. לרוב, שלב ההיפומאניה, או המאניה, הוא שמגיע ראשון. המטופל מדווח על תקופה בה המרץ שלו בשיאו, אולם בצורה מוגזמת המאופיינת בפעלתנות רבה ואף פעלתנות יתר, היעדר גבולות וחוסר יכולת להסתנכרן עם הסובבים לו ועם המצב בשטח. בתקופות אלו הוא עשוי לקחת סיכונים מוגזמים, לבזבז כספים, הדיבור שלו עשוי להשתנות, הוא עשוי לחוש עליונות ולהפוך לאגרסיבי ואף אלים.
להבדיל, לאחר שהתקופה של שלב המאניה חולפת לה, מגיע שלב הדיפרסיה, כלומר ההיפך הגמור. המטופל מדווח על תקופה של דיכאון, בה לעיתים אין לו רצון אפילו לצאת מהמיטה ולהתפנות למשימות הרגילות שלו כמו עבודה או טיפול בבני משפחתו, והוא מדווח על הרגשה כללית של חוסר טעם וחוסר באנרגיות. התיאבון שלו משתנה, הוא עשוי להזניח את עצמו ואף לחוש חרדה.
חשוב לציין שעם השנים ועם התקדמות הפסיכיאטריה, נמצאו להפרעה דו קוטבית פתרונות הולמים שיכולים לאזן את המצב, למתן את תקופות המאניה וכן את תקופות הדיפרסיה. כיום המטופלים מסוגלים לקיים אורח חיים רגיל.
כיצד מאבחנים הפרעה דו קוטבית?
כפי שניתן לשער, כאשר החשד הולך ומעמיק, הן מצד המטופל והן מצד סביבתו, יש לגשת לפסיכיאטר ולרדת לשורש הבעיה. פסיכיאטר יוכל לאבחן את ההפרעה, וכמובן לסווג אותה כהלכה, שכן יש לה כמה תת סוגים הנבדלים זה מזה.
כלומר, על המטופל להיות ער למצבו, להיות מודע לקיומה של ההפרעה, ולגלות מספיק אחריות ואכפתיות כדי לרצות לשפר את מצבו. במידה והמטופל לא מסוגל לעשות זאת, על הסביבה הקרובה אליו לעשות זאת ולגשת עמו לאבחון.
האבחון של הפרעה דו קוטבית חשוב למדי, כיוון שפעמים רבות, ההפרעה מתלווה להפרעות נפשיות נוספות שאליהן יש לתת את הדעת ולקבל טיפול. כמו כן, הבדיקה איננה מתמצה רק בשיחות עם הפסיכיאטר אם כי בבדיקות דם וצילומים. הסיבה לכך היא כדי לשלול מצבים רפואיים אחרים שיש להם סימפטומים המזכירים את אלה של הפרעה דו קוטבית, כמו בעיות הורמונליות.
מה הטיפול להפרעה דו קוטבית?
הטיפול הוא לרוב שילוב בין תרופות ובין שיחות של המטופל ובני משפחתו, שתפקידן לשמור על מעקב מתמיד, שבסופו של דבר יוביל את המטופל לשילוב ראוי בקהילה.
במקרים קיצוניים מאד יש לשקול טיפול ואשפוז פסיכיאטרי בבית, החלופה המיטבית לאשפוז במוסד פסיכיאטרי, כאשר המטופל מהווה סכנה לעצמו ולסביבתו. בכל מקרה, חשוב לדעת שאין התחלה, אמצע או סוף, שכן מדובר במחלה כרונית, אולם לימים יהיה ניתן לשלוט בה.
